<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה ה'</h1>
<h2>דף י:</h2>
רב אשי אמ' כי תקינו רבנן ד' אמות בסימטא וכו'. פי' רב אשי דוחה עכשיו התירוץ שתירצנו כיון דנפל לו עליה גלי אדעת' דבנפילה ניחא ליה דלקני, בד' אמות לא ניחא ליה דליקני, שהוא מחלק בין סימטא לר"ה, ומתוקמ' מתני' בר"ה, אבל בסימטא אפי' אם נפל לו עליה נמי ד' אמותיו קונות לו, והלכתא כרב אשי דהוא בתרא. [אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחו]. ...להתחייב על ידו... טובח ע"י אחר חייב, כדאמרי' בפ' מרובה [ב"ק ע"א ע"א], אלא... שליחות ולא שלוחו מקרי, והכי נמי אמרי' בשולח הבערה... ואע"ג דשליח לאו בר חיובא, ואיכא למימר דמחייב שולח, אפ"ה פטור משום דאי' בתורת שליחות ולאו שלוחו מקרי.
<h2>דף כה:</h2>
איכא למימר מעלמ' אתו ואיכא למימר אינש אחרינא. פתרון המורה ופתרון מז"ה דחוקי' מאוד בעיני, דאי כדפי' המורה ספק הנוח וכ"ש ודאי הנוח בדבר שאי' בו סימ' לא יטול, הא אמרי' הכא בגוזלי' המדדין, דדוקא משום דהוי ספק הנוח לא יטול, אבל אי הוו ודאי הנוח כגון שלא היו מדדין נוטל ומכריז משום דמקום הוי סימן, ואיהו תלא טעמ' הכא כדרבי אבא בר זבדא, אבל אי הוי ודאי הנוח נוטל ומכריז דהוי מקום סימ'. ואי כדפי' מז"ה ספק הינוח בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאי' בו סימ' לא יטול שאי' [חייב] ליטול ואם נטל לא יחזיר למקומו, שנתחייב בה להכריז עליה, אם יש בו סימן יהיה בידו עד [שיתן סימן, או עד] שיביא הבעל עדים ויטלנה, ודוקא בספק הנוח, אבל ודאי הנוח כגון אם מצא כלי טמון באשפה יחזיר הדבר למקומו, גם זה הפתרון דחוק הוא דהא אמרי' הכא בודאי הנוח כגון גוזלי' שאי' מדדין נוטל ומכריז משום דהוי מקום סימן, ומנא לך דודאי הנוח הוא כלי המכוסה באשפה, אדרבה הכא משמ' ודאי הנוח גוזלות שאי' מדדין דנוטל ומכריז דהא עלה אתא לתרוצי, דבודאי אם לא היו מדדין דהוי מקום סימן נוטל ומכריז, אבל השתא (אם לא היו מדדין דהוי מקום סימ' נוטל ומכריז אבל השתא) דמדדין דהוי (סימן) [ספק] הנוח קי"ל כל ספק הנוח לא יטול ומ"ה קתני במתני' לא יגע בהן דהיינו לא יטול [ל]ביתו לא יגע בהן דמשמ' דאין רשאי ליטול ליגע בהן כדפי' נמי מז"ה דלא יגע בהן דמתני', ולא כמו שפי' לא יטול שאי' מוזהר ליטול, לפיכך י"ל דהאי ספק הנוח דר' אבא היינו כדקא נקיט הכא דומיא דגוזלות המדדין ומ"ה אינו רשאי ליטול כדאמרינן במתני' לא יגע בהן דדילמא אינש אצנעינהו התם, ואם נטל לא יחזיר דאיכא למימר מעלמא קא אתו ומספקא אי' חייב להחזיר ודוקא בספק הנוח אבל בודאי הנוח כגון גוזלות שאי' מדדי' נוטל ומכריז ע"י סימן המקום כדאמרי' הכא בהדיא. וכן היא שיטת רבי' משה בפ' ט"ו דה' אבדה [ה"ו: מצא גוזלות מקושרין בכנפיהן ומדדין אחר הגדר, או אחר הגפה, או בשבילין שבשדות הרי לא יגע בהן שמא בעליהן הניחום שם, ואם] נטלן הרי אלו שלו. והאי דקאמ' ר' אבא [בר זבדא אמר רב כל ספק הנוח לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר] כה"ג אלה, פי' כגון הא דבעי' ר' ירמיה לעיל [כ"ה ע"א] עשויי' דשיר, ודשרה [דספק אם] מדעת הונחה שם או דרך נפילה נינהו, וכן בכל מקום שהוא מסתפק המוצא אם הוא דרך נפילה או דרך הנוח אין רשאי ליטול דא"ל מדעת הונחו ואתי הבעל ליטלן, ואם [נטל] לא יחזיר מספק המוציאם, דאיכא למימר דרך נפילה נינהו ונתיאשו הבעלים דמסתמ' דמילתא לא הוי מנח להו במקום שאפשר שיאבדו. מיהו אין לפ' לא יחזיר שיהא שלו, דהא לקמ' פ' המפקיד [ל"ז ע"ב] מדמי ליה לגזלה מחמשה דאמ' התם ר' טרפון מניח גזלה ביניהם ומסתלק, ומפ' התם דמסתלק לאו דוקא אלא יהא מונח בידו עד שיתברר הדבר בעדים, דומי' דספק הנוח דאמרי' אם נטל לא יחזיר אלא יהא מונח בידו עד שיביא בעל הדבר עדים, וא"כ צרי' לפרש ואם נטל לא יחזיר אותו לבעליו בסי' המקום, אבל בספק הנוח לכתחלה לא יטול שמא מדעת הניחו שם בעליו ושכחו ועתיד לבא שם וליטלו, אבל אם נטל לא יחזיר אותו שם בסי' המקום דשמא דרך נפילה הוא, אלא יהא מונח בידו עד שיביא בעל הדבר עדים שהוא מניחו שם מדעת.
בכותל חדש מחציו ולפני' של בעל הבית. המורה מפרש בדשתך טפי, ומז"ה הקשה דאי בדשתוך טפי אפי' מחציו ולפנים יהא שלו, כדאמרי' בכותל ישן, ותירץ דבדשתוך בעי' לאוקמה, אבל לא בדשתיך טפי. ומז"ה הקשה אי בדשתך טפי אפי' [מחציו ולפנים יהא שלו] כמ"ש בפסקיו. ונ"ל דאי' צורך לכל זה הדוחק דמרישא בדשתך טפי סיפא נמי בדשתיך טפי בעינן לאוקומי כדפי' המורה, ובהא מפליג בין כותל ישן בין כותל חדש, דבכותל ישן הוא שאין יודע מתי נבנה זה הכותל ומזמן קדום הוא וכיון דשתוך טפי ודאי של קדמוני' הוא והפקר הוא, אבל כותל חדש הוא שבנאו או אביו, ואע"ג דשתוך טפי ודאי של בעל הבית הוא ובע"ה אינו מתיאש על כליו המוכנשי' בתוך ביתו. מיהו אם נמצא מחציו ולחוץ ודאי לאו דבעל הבית הוא, אבל העוברי' בר"ה הניחוהו שם וכיון דשתוך ודאי נתייאשו ממנו.
<h2>דף כו:</h2>
מימ' אמ' מכדי [אינש אחריני] לא הוו בהדאי אלא האי נקיטי' ואמינא ליה. פי' האי דקאמ' נקיטי' ליה לאו למימ' דיכול להשביעו מספק דהא אין נשבעי' על טענת ספק, והאי דקאמ' נקיטי' ליה כלו', שהוא סומך בלבו שיתננה לו לפי שלא היה האחר עמו ואי' יכול להשמ' ממנו לפי' אינו מתיאש שאומ' לא יוכל לכפור לו.
<h2>דף לז.</h2>
התם דקא תבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים. כת' מז"ה בפסקיו ה"ג "אלא" התם דקא תבעי לי', ופירש, אלא לא קשיא לי' פקדון אפקדון ולא גזל אגזל וכו' עד ומעכשיו בטל תירוצו של רבא, שאע"פ שהפקידו לו בב' כריכות משום האי פשיעותא דה"ל למידק לא מחייבי' לי', ודב' מז"ה דחוקי' בעיני מאד, חדא דבכל [הספרים] אין כתוב אלא, ועוד דאי' אנו צריכין לזה הדוחק לדחות דב' רבא בלי צורך, אע"ג דמוקמי' ליה בבא לצאת ידי שמים צריכי' אנו לתירוצו של רבא, דדוקא ברישא דהוי דמי שהפקידו אצלו בב' כריכות צריך לצאת ידי שמים, וכל זה לא נדחק מז"ה אלא מפני שקשה לו הפסק של רבי' יצחק שפסק בלקח מחמשה ואי' יודע ממי לקח דמניח דמי מקח (ש)[בי]ניהם ומסתלק, ולגבי פקדון פוסק כרבא דחייב לשלם לכל א' וא', ולפי' דחה תירוצו של רבא דאפי' בפקדון נמי מניח פקדון ביניהם ומסתלק, ובודאי יפה אמ' שאי' לחלק בין מקח לפקדון, אבל מי הביאנו לפ' דב' רבא כשתובעי' אותו ומשלם לכל א' מן הדין ולדחות דבריו, נוכל להעמי' דב' רבא נמי כשהודה מפי עצמו כדקתני מתני' והכא לצאת ידי שמים כדמפ' תלמודא, ובזה חולק רבא בין סיפא לרישא דבסיפא אפי' לצאת ידי שמי' אין צריך, וכל עקרו של רבא לא בא אלא לחלק בין רישא לסיפא בין אם תעמיד המשנה חייב לשלם מן הדין בין אם תעמיד אותה לצאת ידי שמים, וסיפא דומיא דרישא היא. ועוד י"ל דע"כ מה שחייב רבא ברישא משום דה"ל למידק בבא לצאת י"ש הוא, אבל מן הדין אין לחייבו דדמי למנה לי בידך והלה אומ' איני יודע דפטר רבא, דלא מחייב רבא אלא כשיש עסק שבועה ביניהן דמודה במקצת, כדאמרי' לקמ' בפ' השואל [צ"ח ע"א], אבל אם אי' מודה במקצת פטור דאמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה ואי' מחייב כאן אלא לצאת י"ש, וכדאמרי' נמי לעי' בפ' הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ח ע"א] דאמ' התם ר' יוחנן מנה לי בידך והלה או' אי' יודע פטור, ואם בא לצאת י"ש מחייב שם ר' יוחנן, וה"נ ס"ל לרבא, ובבא לצאת י"ש מחלק כאן בין רישא לסיפא.
<h2>דף לז:</h2>
א"ל התם שמא ושמא וכו'. פי' ולא רצה לתרץ דגבי גזל הוא טעמ' דעבד איסורא, דהא איכא למ"ד [יבמות קי"ח ע"ב] דאפי' דלקח מקח מה' בני אדם נמי היה אומ' ר"ע משלם לכל א', וטעמ' משום דהוי בריא ושמא אבל בשמא ושמ' אפי' בגזל נמי אי' חייב אלא בבא לצאת י"ש.
<h2>דף לח.</h2>
ולרב נחמ' בר יצחק נמי וכו'. פי' על כרחך רב נחמ' בר יצחק פליג אדרבה ב"ב חנה, דאע"ג דרבה ב"ב חנה חייש נמי שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר, מ"מ לא מפרש טעמ' דמתני' בהכי, אבל רב נחמ' בר יצחק מפרש טעמא דמתני' מה טעם לא יגע בהם דחיישי' שמא עשאן תרומ', וכיון דמשום האי טעמ' לא יגע בהן דחיישי' שמא עשאן תרומ' מה לי בכדי חסרונן מ"ל ביותר מכדי חסרונן, בין כך ובין כך לא יגע בהן שמא עשאן תרומ', וכ"ת כי עשאן תרומ' כי זבנינהו לכהנים בדמי תרומ' איכא למיחש דילמ' מפ' עלייהו לבתר דזבין להו כדמפ' תלמודא, ואע"ג דעקר החששא זו היא דילמא מפריש עליהן בעל הבית לבתר דזבין להו ואתי למיכל טבלי', מ"מ פי' רב נחמן טעמא דמתני' שמא עשאן תרומה ומעשר לומ' דאפי'... ביותר מכדי חסרונן לא יגע בהן דאיכא למיחש דילמ' אתי למיכל טבלי' כדמפ' ואזיל, אבל רבה בב"ח שמפ' לא יגע בהן משום דאדם רוצה בקב שלו ודוקא בכדי חסרונן אבל [ביותר] מכדי חסרונן לא ניחא ליה בכולי האי פסידא, מיהו כיון דבכדי חסרונן לא יגע בהן בחזקת שהן קיימי' (הן), ויכול הבעל לעשותן תרומ' על מקום אחר דיותר מכדי חסרונן לא שכיח, ולכי שכיחי ודאי חיישי' שמא עשאן תרומה וצריך למוכרן לכהנים בדמי תרומ', ומז"ה נדחק בזה במהדורא קמ' בלי צורך, וגם בתוספות רבי' שמשון ראיתי שנדחקו בזה, ומה שכתבתי אי' כאן שום דוחק.
<h2>דף לח:</h2>
מדרשב"ג נדע דמורידי' קרוב לנכסי שבוי וכו'. פי' מדרבנן אמרי הכי אפי' הן אבודין ה"ז לא יגע בהם דאדם רוצה בקב שלו, והם ה"נ בשבוי אע"פ שיש לו הפסד בנכסי' אי' רוצה שירד הקרוב בנכסיו ויאכל הפירות אלא רוצה שיהיו הפירות ביד אדם נאמ' וישמור אותם בעבורו כדאמרי' לקמ' [ל"ט ע"א] דהניח קמ' לקצור וענבי' לבצור דאין ב"ד מניחי' אותם ביד הקרוב דשמיט ואכיל להו, אלא מניחי' אותן ביד האפוטרופו' ששומ' אותם בעבורו. ורשב"ג דאמ' הכא מוכרן בב"ד מפני שהוא כמשי' אבדה ס"ל דאי' חוששי' על פירותיו אלא על הפסדו, וה"נ אע"פ שקרוב אוכל הפירות אין חוששי' על הפירות אלא על הפסד הנכסי' ומורידי' בהן כדי שיתעסק בהן דאפוטרופו' לדקנני לא מוקמינן כדאמרי' לקמ'. ומהדר ע"כ לא קאמרי רבנן אלא או כרב כהנא או כרב נחמן בר יצחק, דכיון שהגיעו הפירות לידו ואין הפסדן מרובה דאינן אובדי' אלא כדי חסרונן א"ל אדם רוצה בקב שלו, אבל התם בנכסי שבוי שלא הגיעו הפירות לידו והפסד הנכסי' מרובה א"ל דעל הפסדו חיישינן טפי ומורידי' קרוב לנכסי' שלא יכספו הנכסים.
כששמעו בו שמת כ"ע ל"פ שמורידין. פי' דאין כח לב"ד למחות בידו, שאם השמועה אמת הוא יורש ואי' רוצה שיפסידו הנכסי' אלא הוא רוצה להשביחן כאדם המשביח נכסיו, ואם לא תמצא השמועה אמת כשיבא זה נוטל בשבח כאריס והפירות שאכל כבר הן שלו שבתורת יורש אכלן כדאמרי' לקמ', אבל אם לא שמעו בו שמת היה סובר רב דאי' מניחי' הקרוב לירד, שהוא הולך ואוכל הפירות ואינו משביח הנכסי', וכשיבא היום או מחר בעליו הוא רוצה הפירות שלו הילכך אי' מורידין הקרוב, אלא ב"ד מוציאי' אדם נאמן שילקט הפירות וישמרם לבעלים כדאמרי' לקמ' דהניח קמה לקצור, דניחא ליה לבעל שימצא פירותיו מזומני' כשיבא ואי' הפסד בנכסי' כל כך עד שיבא הבעל, ואם רואי' ב"ד שיש הפסד מרובה בנכסי' מורידי' בהן אריס והפירות המגיעים בחלקו יהו ביד אדם נאמ', אבל אם (יושי') [יוריד] קרוב לא ציית שהוא מחזיק בהן כדרך יורש אוכל הפירות כאלו היה שלו.
<h2>דף מח.</h2>
דוקא בלן הוא דלא מחוסר משיכה, אבל במידי אחריני (דלא מחסר) [דמחסרא] משיכה לא מעל עד דמשך. יש לדקדק מכאן דלא קיימי נמי מעות ברשותיה דמוכר להתחייב באונסי' עד דמשיך לוקח, דהא קיימי ברשות' דמוכר למעול לאלתר כדאמרי' בפירקא דלעי' [מ"ג ע"א] בהפקי' מעות אצל שולחני דאם חייב השולחני באונסי' מעל הגזבר שנתנן לו לאלתר, ואע"פ שלא הוציאן השולחני, משום דקיימי ברשותי' דשולחני להתחייב באונסי', וה"נ אי קיימי ברשותי' דמוכר להתחייב באונסי' ימעול הגזבר שנתנה לו לאלתר ואע"פ דלא משיך, אלא ודאי לא קמו להו מעות ברשותא דמוכר עד דמשיך לוקח, וכענין זה נמי ראיתי שמדקדק בתוס' רבי' שמשו' ז"ל, אבל רבי' יצחק ז"ל כתב שפסקי' לקמ' [מ"ט ע"א] בההוא גברא דיהב זוזי אשומשמי שאע"פ שלא משך הלוקח ורוצה המוכר לחזור בו, כל מה דלא קבל עליו מוכר מי שפרע קיימי ברשותי' ואי איתניסו איתניסו ליה ואע"ג דאיתנהו זוזי בעינייהו, ואפי' א"ל ללוקח תא שקול זוזך ולא אתא. ולי נר' דכל זמן שלא משך לוקח, כי היכי דקיימי פירות ברשותא דבעלי' ראשונים (ולא) [ואם] נאנסו לעצמו נאנסו לר"ל מדין תורה, ולר' יוחנן שלא יאמ' לו נשרפו חיטיך בעלייה, הם ה"נ המעו' ברשות' דבעלים הראשוני' קיימי, ואם נאנסו לבעלי' נאנסו, והשומ' אין עליהם אלא שומר בלבד דלמה יהא יפה כחו של לוקח מכחו של מוכר, וכמו שאונס הפירות אי' חייב בו הלוקח, כך אונס המעות אין חייב בו המוכר, שהרי לוקח יכול ליקח מעותיו כשירצה ונמצא שברשותו הם עומדי', ואע"פ שהן בשמירתו של מוכר אם נאנסו בידו מאי איבעי ליה למעבד, הרי לא קנאם עדיין שהלוקח יכול ליטלן אם ירצה, ומ"ה ודאי לא מעל הלוקח עליהם אם היו של הקדש שברשו' לוקח הם עדיין ואין בהם שינוי רשות, ואע"פ שאי' המוכר חוזר בו כל זמן שלא משך הלוקח מקחו לא קנה המוכר המעות, שאם קנאם המוכר להתחייב באונסי' כדפרי' ר"י ז"ל הרי ברשותו הם והיה מועל בהם הלוקח מיד, כדאמרי' לעי' גבי שולחני, אלא ודאי דבר ברור הוא דלא קמו ליה ברשותיה דמוכר דאי' חייב באונסי' ואי' עליהם אלא שומר עד שימשוך הלוקח מקחו.
<h2>דף סו:</h2>
א"ל רב זוטרא בריה דרב מרי לרבנ' ואי א"ל קני למיגבא מיניה מיקני אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. זה הלשון קש' ליישבו מאד לפתרון מז"ה שפי' במהדור' קמא אפותיקי הויא למגבא מינה שלא יוכל לדחותו בבינונית אלא גובה מזו שהיא עדית, אבל אם רוצה להחזיר לו מעותיו אח"כ ודאי מחזיר לו מעותיו ואי' קונה מקרקע כלום, וא"כ הוא הכי אמ' אי א"ל קני למיגבא מיניה מי קני ולמה לא יקנה לגבות ממנו מעותיו אם היה רוצה לפורעו, ומ"ש מכל אפותיקי דעלמ', ומז"ה נדחק בה ואמ' דכל אפותיקי דעלמא עשאה אפותיקי מעכשיו, אבל זו לא עשאה אפותיקי אלא אם [לא] יפרענו בזמן, וזהו דוחק גדול דאטו כל אפותיקי וכל שעבוד דעלמ' מעכשיו כתבי' ביה, לא כתבי' ביה, אלא דומיא דמתני' דאמירה אם אי' אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי, ובכל ענין שכת' אם לא כת' מעכשיו לא קנה, אבל באפותיקי אין כותבי' מעכשיו אלא אם לא אפרעך מכאן ועד הזמן תגבה מזה אפותיקי, וכן ייחד לה בית ייחד לה שדה [כתובות נ"ה ע"א] בכה"ג הוא שאם תצטרך האשה לגבות כתובתה תגבה משם ואי' כותבין בה מעכשיו כלל, מה שא"כ במכר, דבמכר איכא למימ' אסמכתא אבל באפותיקי ליכא למימ' אסמכתא, כדאמרי' בפ' המקבל [ק"ד ע"א] (גם) [גבי] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דכיון דלא קבל עליה מילתא יתירתא לאו אסמכתא היא, אבל אי מקבל עליה מילתא יתירתא כגון שתלא [ק"ט ע"א] דאמ' אי מפסידנא מסתלקינא בלא שבחא אסמכתא היא, שקבל עליו קנס ומחייב עצמו במה שאי' חייב, והם ה"נ הכא במוכר שקבל עליו מילתא יתירתא הוי דרך קנס ואסמכתא היא, שזו לשון אסמכתא שקונס עצמו בדבר שאי' חייב להסמיך דעת חברו ולא בכל לב הוא מקנה, שכל מה שעושה אי' עושה אלא להסמיך דעת חברו שיהא בטוח על מעותיו, וכל זה י"ל במכר, אבל אפותיקי אי' מקבל עליו שום מילתא יתירתא כשהוא מתנה לו לגבות מהעדית, דאדרבה ב"ח הוא חפץ במעותיו יותר מן העדית שלו, ושמא אלו היה יודע שיגבהו הקרקע לא היה מלוה זה (לא) [לו] מעותיו, אם יש לו מטלטלי' נמי אי' יכול לסלקו בקרקע כלל שבמטלטלין אדם חפץ יותר דכל מטלטלין מיטב נינהו ואפי' סובי', וא"כ כשמשכנ' לו העדית שלו לגבות ממנו סובין אין כאן מילתא יתירתא כלל, שהמוכר או' לו בכל שעה תן לי מעותי וטול את שלך, ואדרבה קי"ל דשומא הדרא לעולם, ומאי דאמרי' הכא דהויא אסמכתא ולא קניא למגבא מיניה כשהוא רוצה לגבות ממנו שלא יוכל לסלקו במעות כדפרי' המורה, דומיא דחמרא דאמרי' לקמ' אי לא פרענא לך ביום פ' גבי מהא חמרא, שהוא רוצה לגבות ממנו שלא יוכל לסלקו במעות, פשיטא ודאי דגבי מיניה דקי"ל ואפי' מגלימ' דעל כתפי', אלא כך היה מתנה לו שיגבה ממנו ויקנה כנגד מעותיו, וזה ודאי היא מילתא יתירתא שאי' זה רוצה למכור יינו דשמא הוא רוצה לשמרו עד שעת היוקר, ואו' לו מה לך אצל ייני טול מעותי' ודייך, והם ה"נ הכא כי א"ל קני למגבא ממנה חובות, התנה לו שלא יוכל לסלקו במעות, ומ"ה מסיק דלא קני בכה"ג, אלא כשא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו שהתנה לו, שאם לא אפרעך עד זמן פ' תגבה מן הקרקע ולא יהא לך רשות לגבות ממ"א שאין לך פרעון אלא מזו הואיל ואני איני נותן לך מעותיך עד הזמן, ובזה ודאי הוא קונה כנגד מעותיו ושוב אי' יכול לסלקו במעות אחר הזמן, שהרי התנה שלא יהא לך פרעון ממ"א, ותדע דהכי הוא, דכי א"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו שלא יוכל לסלקו במעות קאמ', כדאמרי' לעי' בפ' ב' אוחזים [ט"ו ע"ב], וכן בפ' הגוזל עצים [ב"ק צ"ו ע"א], ולקמ' בפ' המקבל [ק"י ע"ב] הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לב"ח שפיר, אלא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לב"ח, לימא ליה אי אית לי זוזי הוה מסלקינא לך מכלה ארעא, השתא הב לי גריוא מארעא כשיעור שבחא, דשויא ליה אפותיקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו, ומדקאמ' סתם דשויא ניהליה אפותיקי סתם מצי לסלוקי בזוזי, דלוקח במקום הלווה קאי אליבא דמ"ד מצי לסלוקי' בזוזי, ואי שויא ניהליה אפותיקי סתם מצי לסלוקי בזוזי בין הלוקח בין הלווה, אבל אם א"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו לא מצי לסלוקיה בזוזי לא הלקוחות ולא הלוה דלוקח נמי במקום לוה קאי למ"ד מצי לוקח לסלוקיה בזוזי, ונקט התם דאמ' לא יהא לך פרעון אלא מזו כדאמרי' הכא לרב פפא, ובפ' השולח גט [גיטין מ"א ע"א] מחלק התלמוד בין היכא דשויא אפותיקי סתם, ובין היכא דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו.
<h2>דף סז.</h2>
אכל מלוה שיעור זוזי מסלקי' ליה בלא זוזי אבל טפי לא מפקי' מיניה. פי' דאבק רבית ואבק רבית אינה יוצאה בדיינים, מיהו כי מסלקי' ליה בלא זוזי ס"ל להאי דלאו אפוקי מיניה הוא אלא אדרבה איהו אתא לאפוקי מחבריה בשטריה דקרקע בחזקת בעליה עומדת, ואע"ג דאבק רבית אינה יוצאת בדייני' ולא מפקי' מיניה דמלוה, ה"מ לבתר דאפיק מלוה מלוה אבל אי לא אפיק לא מצי למגבא מיניה בשטריה, כדאמרי' לקמ' [ע"ב ע"א] בשטר שיש בו רבית גובה בו את הקרן ואינו גובה הרבית, ואפי' אם הוא אבק רבית נמי כדפרישי' התם, ומ"ה אמרי' הכא אכל מלוה שיעור זוזי מסלקי' ליה בלא זוזי שאין ראוי לגבות בשטרו אבק רבית מקרקעו של זה.
<h2>דף צח:</h2>
בעי ר' אבא בר ממל שאולה בבעלי' ושכורה שלא בבעלים מהו. פתרון המורה משמע שלאחר שכלו ימי השאלה חזר ושכרה ומפני שאינה צריכה משיכה אחרת שואל, ומז"ה הקשה עליו במהדורא קמ' דאי כלו ימי שאלתה אע"פ שחזר עוד ושאלה שלא בבעלים דהא שאלה ושאלה חייב דהא שאלה קמייתא דהוות בבעלי' כלתה ואמאי (בו) [בעי] ליפטר בשאלה שנייה, ופי' מז"ה דבשלא כלו ימי שאלה קא בעי, כגון ששאלה לל' יום ובתשלום י' אי' רוצה שתניחם לי' עוד בחנם אלא אני רוצה ליתן לך שכר, ואותם עשרים יום הנותרים היו שלא בבעלים, ודב' מז"ה דחוקים בעיני, דהא כששכרה בתוך ימי שאלתה נמי, כיון דנתרצו שניהם שלא תהיה אצלו בשאלה אלא בשכירות כאלו כלו ימי שאלה דמי שהרי אי' רוצים עוד בשאלה, ואין לך כלו יותר [מזה] ומרצונם, ואפ"ה עד כאן לא מיבעיא ליה אלא בששאלה ואח"כ שכרה, ולגמ' נמי בעי שאלה ושכרה וחזר ושאלה משום (דמספקא) [דמפסקא] שכירות בנתים, אבל אי לא (מספקא) [מפסקא] שכירות אלא שאלה וחזר ושאלה ודאי חדא מילתא היא ושאלה בבעלים היא ופטור ואע"ג דכלו ימי שאלה הראשונה, וא"כ כלה מפרשא לאחר שכלו ימי השאלה כדפריש המורה, ואם שאלה וחזר ושאלה ודאי לא מיבעיא ליה דהו"ל כאלו האריך זמן השאלה הראשונה וכלה חדא שאלה היא, אבל כשחזר ושכרה מיבעיא ליה אם היא מושכת השאלה הראשונה או לאו, דאיכא למימ' כיון שחזר ושכרה הו"ל כאלו החזירה לו וחזר ושכרה ממנו פעם שניה, או י"ל כאלו האריך הזמן הראשון אצלו דמי וחיובו מחמת משיכה הראשונה היא והרי היתה בבעלים וחייב.
ואת"ל לא אמרי' כיון דשייכא במקצת וכו'. פי' וה"ה צ"ל עתה דשכירות בשאלה [לא] שייכא אלא שקצר דבריו, דהא כיון דבעי שאלה ושכרה וחזר (ושכרה) ושאלה אי הדרה שאלה לדוכתא או לא, מכלל דאם לא חזר ושאלה ודאי שכירות לחודה קיימ' ולא שייכא בשאלה, ובטל עכשיו מה שאמ' למעלה את"ל שכירות בשאלה מישך שייכא, אלא עתה שואל בפני' אחרות, וא"כ לא נשארה השאלה אלא בשאלה ושכרה וחזר ושאלה ובשכרה ושאלה בלבד בודאי מילתא אחריתי היא ולא בבעלי' היא.
<h2>דף צט.</h2>
ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו דמיא. פי', לא מקש' הכי אלא אסיפא כשא"ל השואל שלחה לי [ביד] עבדך ושלחה לו המשאיל ביד עבדו דקת' חייב, וע"ז מקש' דיד עבדו דמשאיל כיד המשאיל דמיא שהרי המשאיל נתנה לו מדעתו, אבל ברישא קת' שלחה לו ביד עבדו של שואל פטור אין להקשו' דתהוי יד עבדו של שואל כיד השואל עצמו, וכשהגיעה ליד עבדו כאלו הגיעה לידו ויתחייב השואל, דלא אמרי' יד עבדו כיד רבו דמי אלא כשרבו מינהו שליח על כך, אבל אם העבד עשה מאליו אין לומר בזה יד עבד כיד רבו, ומ"ה אמרי' לעי' [צ"ו ע"א] האומ' לעבדו צא והשאל עם פרתי שרבו אומ' לו כן, אבל אם הוא נשאל מאליו בזה [אין] יד עבדו כיד רבו, וה"נ בסיפא כשהמשאיל נותנה לעבדו של שואל אין נותנה לו מדעת השואל, שהשואל לא א"ל אלא השאילני פרתך ולא א"ל שישלחנה לו ע"י עבדו, ומ"ה פטור השואל ואין לומ' שיד עבדו תהא כיד רבו.
רב(א) אמר אפי' תימא בעבד כנעני נעשה כאו' לו הכ(ח)ישה במקל והיא תבא. הקש' מז"ה במהדור' קמ' דהא אמרי' לעיל [צ"ו ע"א] יד עבד כיד רבו דמי, ואם א"ל לעבדו צא ושאל עם פרתי הויא שאלה בבעלי', ונ"ל דלא יקרא שאלה בבעלים אלא כשנשאל למלאכתו או במלאכה אחרת כדאמרן לעי' [צ"ה ע"ב] פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריה, אבל אם הוא רוצה לשמור פרתו בין הוא עצמו בין עבדו אין זו שאלה בבעלים שאין נשאל לו לעצמו, ואעפ"י ששמירתן מועלת על השואל אי' רוצה לסמוך בכך אלא הוא שמר את שלו במה שיכול ודעתו עליו תדיר, ומ"ה אמרי' לעי' [שם] פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריה דדוקא אם חורש בפרה ומחמר אחרי החמור טעונה, אבל אינו חורש ואינו מחמר לא.
אמ' רב אשי במאי עסקינן כגון שהיתה חצרו של שואל עומדת לפני' וכו'. פי' רב אשי לא אתא אלא לדחויי סייעתא דרב דלא תסייעי' מהכא ולא לפלוגי עליה, דלא אשכחן מאן דפליג עליה דרב בהכ(ח)ישה במקל והיא תבא אלא דתרץ מתני' באנפא אחרינא דדחייא ליה תרוציה דרב לאוקומי מתני' בהכי. ונר' לי מדלא בעי שמואל לאוקומי מתני' בהכי י"ל פליג עליה דרב ור"ח וכל הפסקנים דחו להא דרב.
<h2>דף ק.</h2>
היו לו ב' עבדי' א' גדול וכו'. פי' כל זה היה יכול לשנות נמי ברישא גבי מחליף פרה בחמו' ומוכר שפחתו כדתני ליה נמי לקמ' בברייתא, אלא נקט עבדי' ושדות דאתא לאשמעי' עבד בכסותו ושדה בעומריה כדמסיק לקמ'.
<h2>דף קח:</h2>
לכרגא ולמזוני ולקבורה וכו'. כתב ר"מ ז"ל בפ' י"ב [מה' שכנים הי"א] הרי שטען הלוקח ואמ' מפני המס וכו', עד ישבע הלוקח הסת, וזה אי' נ"ל חדא דכיון דידוע שזה הוא אי' הלוקח יכול לבטל זכותו אלא בראיה ברורה, ועו' שבועה זו מה טיבה והלא אין אדם נשבע ונוטל ולא מצאנו שבועת הסת בנשבעי' ונוטלי' כלל אלא שבועה כעין של תורה נשבעי' בתקנת חכמי', ואם בעבור שהוא מוחזק זה הלוקח בשדה ובעל המצר בא להוציא ממנו א"כ אפי' שבועת הסת לא ישבע, דהא קי"ל אין נשבעי' על טענת ספק כלל ואפי' שבועת הסת, וזו טענת ספק היא שמא יודע בעל המצר למי מכר המוכר וא"כ כל אדם יטעון שלצורך המס או לצורך מזונו מכר ויפקע בעל המצר בטענת דברים בעלמ' אלא ודאי אין לדחות בעל המצר אלא בראיה ברורה דקרקע בחזקת בעל מצר קאי ולוקח שליח בעלמ' הוא.
